החלטה בתיק מ"ת 3103-07-13 - פסקדין

כנגד המשיבה הוגש כתב אישום, הכולל שני אישומים שונים. באישום הראשון מיוחסת למשיבה עבירה של סחיטה באיומים ועבירה של כליאת שווא. באישום השני מיוחסת לה שוב עבירת סחיטה באיומים, עבירת כליאת שווא ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. בתמצית יצוין, כי מדובר בשני אירועים בהם הגיעה המשיבה לשתי מרפאות שונות של קופת חולים, נכנסה לחדר של רופאה, מנעה ממנה לצאת את החדר, ותוך איומים קיבלה מרשמים לתרופות שונות. באישום השני, מעבר לסחיטה באיומים ולכליאת השווא, גם תקפה המשיבה את הרופאה עם מספריים, וגרמה לה חתכים בכף ידה. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרה של המשיבה עד לתום ההליכים.

ב"כ המשיבה לא חלקה, למעשה, על קיומן של ראיות לכאורה, לפחות במבחן שנערך במסגרת שלב הדיון בבקשת מעצר. בכל הנוגע לאישום הראשון, המוקדם מבין השניים, לא חלקה ב"כ המשיבה כי קיימות ראיות לכאורה. הסנגורית אף ציינה כי למעשה המשיבה הודתה במיוחס לה. עם זאת צוין, כי מדובר באירוע מספטמבר 2012, בעקבותיו לא ננקט הליך של הגשת בקשת מעצר, מסוג זו שבפני. בכל הנוגע לאישום השני, טוענת הסנגורית כי המשיבה מכחישה את האירוע. למעשה, עיקר טענותיה לעניין זה קשורות לזיהוי המשיבה, כאשר נטען לפגמים במסדר הזיהוי. עם זאת, מאשרת הסנגורית כי סוגיות אלו, מקומן להתברר במסגרת ההליך העיקרי.

עיינתי בחומר הראיות. בשים לב להצהרות הסנגורית, לא מצאתי מקום להרחיב את הדיון בסוגיית הראיות. כפי שצוין, בכל הנוגע לאישום הראשון והמוקדם מבין השניים, הרי שהמשיבה למעשה מודה במיוחס לה. קיימת גם עדות של הרופאה, ד"ר שגיב, ושל שומר המרפאה, בכל הנוגע לאירוע, וכן עדויות של עובדי המרפאה. כאמור, המשיבה הודתה, למעשה, בעובדות האירוע.

בכל הנוגע לאירוע המאוחר יותר שבאישום השני - המשיבה אכן הכחישה את האירוע. הרופאה, ד"ר בולמן, זיהתה את המשיבה כמי שביצעה את המעשה המתואר בכתב האישום. קיימות ראיות בכל הנוגע לפציעתה של ד"ר בולמן. קיימות עדויות של שתי עובדות מרפאה, אשר העידו כי המשיבה הגיעה למרפאה ונכנסה לחדרה של ד"ר בולמן. כאמור, קיימות טענות בכל הנוגע להליך הזיהוי, ואולם טענות אלו מקומן להתברר במסגרת ההליך העיקרי. אעיר רק לעניין זה, כי קיים דמיון בין התנהגות המיוחסת למשיבה בשני האישומים, והעובדה שבאישום הראשון אין מחלוקת על תשתית הראיות, מחזקת גם את התשתית הראייתית של האישום השני, בהיות התנהגותה של המשיבה בשני האישומים, בגדר של מעשים דומים.

מכאן, שלצורך הליך המעצר, קיימת תשתית ראייתית מספיקה, המבססת סיכוי של ממש להוכחת שני האישומים.

אין חולק כי המעשים המיוחסים למשיבה, והנתמכים בראיות, מקימים עילת מעצר. עילת המעצר העיקרית היא עילה של מסוכנות. אציין כי המשיבה יודעת את מקום עבודתם של עדי התביעה שאינם שוטרים, ואולם אינני מתרשם כי קיים סיכון של ממש שהמשיבה תנסה להשפיע על עדים או לשבש את עדויותיהם. כמו כן, אינני רואה סיכון של ממש להימלטות מאימת הדין. מכאן שעילת המעצר העיקרית היא עילת מסוכנות.

ער אני לעובדה שלאחר המעשה שבאישום הראשון, לא הוגש כתב אישום ולא התבקש מעצרה של המשיבה. עם זאת, אין בכך כדי להפחית את המסוכנות. אוסיף עוד, כי כאשר הופכת התנהגות לסדרתית, הרי שגם אם המקרה הראשון לא הצדיק מעצר, הרי שהחזרה על אותו דפוס התנהגות מעצים את המסוכנות, ומכאן עילת המעצר.

יוער כי נקבע כבר בעבר, שעבירות סחיטה מלמדות על מסוכנות, וככלל אינן מתאימות לחלופת מעצר [ראו, למשל: בש"פ 7283/98 גמלט נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 6.12.1998); בש"פ 7683/99 חנניב נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 14.11.1999); בש"פ 5435/03 קייסי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 23.6.2003)]. עם זאת, במקרה שבפני, ומבלי להתעלם מהפסיקה העשירה בעניין סחיטה באיומים, , סבור אני כי יש לעשות את ההבחנה המתאימה.

מעדויות הרופאים ומהחומר שבתיק, עולה כי מדובר בנאשמת אשר לדבריה, סובלת מהתמכרות לסמים. חלק מהמרשמים שביקשה מהרופאות להנפיק לה, הם מרשמים לתרופות פסיכיאטריות. בנסיבות אלו, אינני מוצא כי יהיה זה נכון להחיל על מקרה זה את ההלכות שנקבעו בפסיקה ענפה בעניין סחיטה באיומים. הגם שהראיות מבססות סיכוי להוכיח את העבירה, יש מקום לעשות הבחנה בין הלכות רבות שעניינן במקרים של סחיטה עבריינית (על ידי ארגוני פשיעה וכיוצ"ב) לבין המקרה שבפני.

הלכה היא, כי גם כאשר מדובר בעבירה חמורה, על בית המשפט לבחון אפשרות לשחרור הנאשם שבפניו לחלופת מעצר. בשים לב לרקע לביצוע העבירות, סבור אני כי במקרה זה, ובטרם יושלם הדיון, ראוי כי יוגש תסקיר בעניינה של המשיבה, אשר יבחן את האפשרות לשחררה לחלופת מעצר. יובהר כבר בשלב זה, כי על פניו, נראה כי במקרה זה ראוי שחלופת המעצר שתיבחן תהיה מוסדית, מאחר ומדובר במשיבה הסובלת הן מהתמכרות והן מבעיות פסיכיאטריות. אוסיף עוד, כי ב"כ המבקשת הבהירה כבר בטיעון בפני, מדוע סבורה היא כי חלופת מעצר משפחתית שהוצעה אינה ראויה, ונראה על פניו, כי לא ניתן יהיה לשלול את עמדתה. בכל מקרה, סוגיות אלו יבחנו על ידי שירות המבחן בתסקיר שיוגש.

אשר על כן, אני מורה לשירות המבחן להגיש תסקיר בעניינה של המשיבה, וזאת עד ליום 4.8.13.

אני קובע להמשך דיון בפני שופט תורן ליום 5.8.13 בשעה 9:00.

הסנגורית מתבקשת לסייע לשירות המבחן ולהעביר כל פרט נדרש, לרבות הצעות לחלופות מעצר אחרות, ככל שיש כאלה. כפי שהובהר, שירות המבחן יבחן כל חלופה שתוצע, ואולם תינתן עדיפות לחלופת מעצר מוסדית, אשר תבטיח גם אספקה סדירה של תרופות מתאימות למשיבה. עוד אוסיף, כי ככל ששירות המבחן יסבור שיש מקום במקרה זה להפניית המשיבה להסתכלות, יפנה בבקשה מתאימה לבית המשפט.

למען הסר ספק יובהר, כי בית המשפט טרם גיבש עמדה סופית. אין לראות בהחלטה כהתחייבות שיפוטית לתוצאה כזו או אחרת. לאחר שיוגש תסקיר, ישקול בית המשפט את מכלול הנתונים שבפניו, ישמע את טענות הצדדים וייתן את החלטתו.

בשלב זה נשארת המשיבה עצורה עד החלטה אחרת, ויש לזמנה למועד הדיון הבא.

המזכירות תשלח עותק ההחלטה לשירות המבחן וכן לב"כ הצדדים .

ניתנה היום, ג' אב תשע"ג, 10 יולי 2013, בהעדר הצדדים.